אמנון בארי-סוליציאנו
מאז הוסדרו בצפון אירלנד היחסים בין הרוב הפרוטסטנטי והמיעוט הקתולי, היא הפכה למקור של השראה ורעיונות במשימה לבסס גם בישראל הסדרים ופרקטיקות של שוויון ושותפות יהודית-ערבית. אלה כמה מהרעיונות שהומצאו בצפון אירלנד ויובאו גם לכאן, במידות שונות של הצלחה.
אלה כמה מהרעיונות:
לימוד משותף – בדומה לישראל, מערכות החינוך בצפון אירלנד נפרדות, מה שמהווה חלק אקוטי של הבעיה (כמו בישראל). מענה מסוים להפרדה היה לייצר כיתות תאומות מבתי ספר נפרדים אבל סמוכים, וללמד את כולם ביחד מקצוע אחד או שניים על בסיס שבועי. זה טוב לשינוי עמדות וזה משפר את הביצועים האקדמיים של התלמידים, כך גילו שם. על הבסיס הזה התחלנו כאן לפני חמש שנים ללמד אנגלית במיזם דומה, בשיתוף עם משרד החינוך – שהחל משנה"ל הקרובה כבר יפעיל (ובתקווה גם ירחיב) את המיזם בבתי הספר התיכונים בערים המעורבות. בשלב זה, המיסוד נראה מבטיח ולנו נותר כעת לוודא שהעברת המקל למשרד החינוך (כלומר: מיסוד הרעיון והפיכתו למדיניות) אכן מתבצעת.
שותפות תחנה (משטרה)-קהילה – בצפון אירלנד, כמו בישראל כלפי האזרחים הפלסטינים, המשטרה תפסה באופן בסיסי את המיעוט הקתולי כאויב ולא כלקוח לגיטימי לשירות ממשלתי חיוני (הגנה, ביטחון וכיו"ב) שגם זכאי להשמיע את דעתו וגם זכאי לקבל מהמשטרה דין וחשבון. דו"ח ועדת פאטן (Patten) שהיה חלק מההסכם, שינה את התמונה באופן דרסטי: "שירות הפרשים של אלסטר" (שמה של המשטרה הישנה שהיה מזוהה כל כך עם השלטון הבריטי) כמעט פורק והורכב מחדש תחת שם שוויוני כ"שירות המשטרה של צפון אירלנד". אבל השינוי לא היה קוסמטי בלבד: נהלים חדשים ופרקטיקות שיטור עדכניות הוטמעו, נרכשו ציוד ונשק חדשים ומותאמים (עד אז המשטרה התנהלה כיחידה צבאית) והכי חשוב – הוטמעה הגישה של "שיטור עם הקהילה", ולא נגדה. לאותם שוטרים וקצינים שכל הרפורמה הזו לא באה טוב, ניתנה אפשרות לפרוש בתנאים לא רעים ובמקומם הונהגה מדיניות גיוס של העדפה מתקנת שנועדה לייצר ייצוג שוויוני במשטרה. אחד המנגנונים שנולדו ברפורמה היה "שותפויות משטרה-קהילה" שהיו בעצם פורומים שבהם התכנסו נציגי הקהילה (נבחרי ציבור, גורמי רווחה, חינוך, ארגוני חברה אזרחית ועוד) ביחד עם מפקדי התחנה או המחוז, לישיבות מונחות, באופן שוויוני ובגובה העיניים. באותן ישיבות אנשי הקהילה העלו את המצוקות והציפיות שלהם מהמשטרה, שהייתה חייבת להתייחס אליהן בשיא הרצינות. כישראלי, כשחזיתי באירוע כזה בפעם הראשונה, זה היה מבחינתי מדע בדיוני.
לנוכח המציאות הקטסטרופלית בשיטור בארץ בכלל ובפרט הטיפול בפשיעה בחברה הערבית – נשמע מנותק לגמרי לדבר על שינויים חיוביים שנעשו באופן השיטור כלפי אזרחי ישראל הפלסטינים. אבל בעשור שבין 2015-2005 (בתקופתם של המפכ"לים קראדי ודנינו) בשיתוף פעולה של יוזמות אברהם עם המשרד לבט"פ והמשטרה, יצאו לצפון אירלנד כמה וכמה משלחות לימודיות של קצינים בדרגות ניצב-משנה ותת-ניצב כדי ללמוד על הרפורמה בשיטור שם ובכלל זה על מודל "תחנה-קהילה" שיושם גם בארץ. נכון, עם הזמן המודל הזה עבר שינויים אבל הרעיון הבסיסי הוטמע ונשאר גם היום: ראשי התחנות (ככל שאני יודע) נועצים עם נבחרי הציבור, שומעים אותם ובגדול מבינים שהצלחתם תלויה בשיתוף הציבור ובאמון שלו.
"שותפות בשלטון" – הרעיון שהמיעוט חייב לקחת חלק בניהול ענייני המדינה והעיר ("Power Sharing") הוא עקרון יסודי בהסכם יום שישי הטוב והוא מיושם בכל הדרגים. לראש הממשלה ("השר הראשון") יש תמיד משנה/סגן מהמפלגה המייצגת את רוב הקבוצה הלאומית האחרת, והם מכהנים ברוטציה. כלומר, המיעוט תמיד מיוצג. כך בכל גוף משמעותי וגם בניהול הערים. בישראל, שלא ממש קרובה להיות "דמוקרטיה הסדרית" (הבטחת ייצוג של המיעוט בממשלה או זכות וטו למיעוט על החלטות ממשלה) ואין בה הסדרה של היחסים כמו בצפון אירלנד, השותפות הפוליטית בין יהודים וערבים תלויה בד"כ על קוניוקטורה פוליטית (מוניציפלית או ארצית) או בהכרה מצד הפוליטיקאים בחשיבות הייצוג של המיעוט (פחות נפוץ כאן). בכל אופן מבחינתנו ביוזמות אברהם, השותפות בכוח הפוליטי היא קריטית, הן ברמת הממשלה והן ב רמה המקומית – בערים ובמועצות האזוריות המעורבות. לכן, חלק גדול מהמאמצים שלנו מושקעים (בעיקר מאחורי הקלעים) בעידוד יצירת שותפויות כאלה או בתחזוקן לאחר שנוצרו. רק כדי לסבר את האוזן: בבחירות המוניציפליות שנערכו כמעט לפני חמש שנים, בכל שבע הערים המעורבות (מעלות-תרשיחא; עכו; נוף הגליל; חיפה; רמלה, לוד ות"א-יפו) הוקמו קואליציות בשותפות רשימות ערביות ויהודיות. בערים הללו (להוציא רמלה ות"א-יפו), לראש/ת העיר היהודי מונה סגן/סגנית ראש עיר ערבי. שוב: היות ואצלנו השותפות לא נגזרת ממבנה שלטוני מוגדר וקשיח, היה הרבה משחק עם אותה "שותפות בניהול העיר": היו ערים בהם מונו סגנים ערבים בשכר (מעלות תרשיחה ועכו) מה שמאפשר לסגן לעבוד פול-טיים בענייני העיר; היו ערים בהם מונו סגנים לא בשכר (נוף הגליל וחיפה); בלוד מונה חבר מועצה ערבי כ"משנה לראש העיר" (שכלל לא ברור מה זה אומר). השורה התחתונה אצלנו בישראל היא שבכל מקום שבו מתקבלות החלטות, יש צורך בשותפות יהודית-ערבית, מהממשלה ועד רשויות מקומיות מעורבות; מלשכת עורכי הדין ועד הועדה למינוי שופטים וכו'.
מחלקה לחיים משותפים בערים ואזורים מעורבים – עבור כל מי שעוסק במדיניות ציבורית, אחד הדברים הכי מרשימים במגזר הציבורי של צפון-אירלנד היום, היא העובדה שלא רק בממשלה יש משרד (לרוב זה המשרד של סגן ראש הממשלה) שתפקידו להתוות מדיניות לחיים משותפים בשוויון, אלא שגם בכל רשות מקומית פועלת יחידה או מחלקה כזו. זה עניין סטטוטורי שלא תלוי ברצונו הטוב של איש. אלו יחידות רוחב, עם משאבים ו"שיניים" וצוות מקצועי ומגוון. איש לא מפקפק בחשיבות היחידות הללו, שמעמדן ברשות המקומית הוא לפחות כמו זה של מחלקות הכספים, הרווחה, התכנון והבנייה וכו'. לנו אין ספק שבישראל צריכות לקום יחידות כאלה בממשל המרכזי (רצוי מיניסטריון לנושא) וגם בשלטון המקומי, בפרט בערים ואזורים מעורבים. בניסיון צנוע לשכנע עד כמה יחידות כאלה עשויות להועיל, יזמנו את הקמתה של יחידה כזו באשכול המוניציפלי גליל ועמקים שבו 19 רשויות מקומיות (חלקן מועצות אזוריות) ערביות, יהודיות ומעורבות. חברת צוות של יוזמות אברהם "הושאלה" לניהול היחידה, כאשר המטרה היא למדוד את התועלת של היחידה החדשה כך שבמידה שהיא תוכח כחיובית, זה ישכנע את משרד הפנים להקים יחידות מתוקנות בכל האשכולות המעורבים בישראל.
נציבות שוויון – בצפון אירלנד הוקם גוף ממשלתי עתיר משאבים ועובדים שמטרתו הייתה לייצר כללים להעסקה ולאספקת שירותים שוויוניים במדינה, לפקח על כלל הגופים והמעסיקים וכשצריך גם לנקוט נגדם סנקציות. הגוף החזק, העצמאי ובעל השיניים הזה נלחם באי-שוויון על רקע לאומי, מגדרי, נטייה מינית, גיל ומוגבלויות. בישראל, בעידוד האיחוד האירופי שכלל ייעוץ מטעם נציבת השוויון של צפון אירלנד, ד"ר אוולין קולינס, הוקמה נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, אבל כיחידה במשרד הכלכלה. אי-עצמאות היחידה תוך הכפפתה לשר ולמנכ"ל, דלות המשאבים שהוקצו לה, המנדט המצומצם ובעיקר העובדה שקידום שוויון אינה באמת מטרה של מדינת ישראל, הובילו לכך שהרשות – עם כל הכאב – לא הפכה עדיין לגוף משמעותי.
חמשת הרעיונות שתיארתי הם רק כמה מתוך מכלול רחב של המצאות ומנגנונים לחברה משותפת בצפון אירלנד, שאנו למדנו וממשיכים ללמוד אותם. בהכללה אפשר לומר שכל הרעיונות שהובאו ויושמו גם כאן מיושמים באופן פחות טוב ופחות מועיל מאשר בצפון אירלנד. זה לא בגלל שבצפון אירלנד כולם כל היום מסכימים אחד עם השני. ממש לא: יש עדיין חוסר הסכמה בקרב לא מעט אנשים באשר לעתיד – הקתוליים שואפים לאיחוד עם הרפובליקה של אירלנד והפרוטסטנטים שואפים להמשך החסות הבריטית. הסיבה לפער ביכולת לנהל חיים משותפים ואת היחסים בין האוכלוסיות נעוצה בכך שבצפון אירלנד יש הסכם מפורט המסדיר את החיים ביחד בכל תחום, והמנהיגות של שתי הקהילות מחויבת למימושו.
אנחנו נמשיך לאתר גם בצפון אירלנד וגם במקומות אחרים רעיונות שניתן ליישם (בהתאמות למציאות שלנו) גם בישראל, כשהמטרה העליונה העומדת תמיד לנגד עינינו היא הסדרת היחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני, שתי הקבוצות הלאומיות המרכיבות את החברה הישראלית.
