הטקס הממלכתי לציון הטבח בכפר קאסם

יעקוב איברהים

עבור האזרחים הפלסטינים, טבח כפר קאסם הוא טראומה, פצע שמסרב להגליד, שמסמל את עומק העוינות של מדינת ישראל כלפיהם. יש לומר ביושר שגם נציגי המדינה ידעו זאת היטב. שני נשיאי המדינה, ראובן ריבלין ויצחק הרצוג, ביקרו בעבר בכפר קאסם, אומנם באיחור של למעלה מחמישה עשורים, ואף התנצלו.

ובכל זאת, יום הזיכרון לאירוע  אינו מוכר לרוב אזרחי המדינה היהודים. למה? הסיבה פשוטה: עיון מהיר ברשימת הטקסים של מדינת ישראל מגלה שיש התעלמות מאירוע חשוב זה. למעשה, ברשימה אין ביטוי לאף אירוע שקשור לחמישית מאזרחי המדינה, הפלסטינים.

אולם, לדוגמא, בשנת 2014 נכנס לספר החוקים "חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן" שקובע כי  ה-30 בנובמבר מדי שנה, יהיה יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן; ביום זה שר החינוך יעודד קיום פעילות חינוכית בקשר לזה, ובדרך כלל גם מתקיים דיון מיוחד בנושא במליאת הכנסת. אך מה קורה ב-29 באוקטובר מדי שנה? למה טבח כפר קאסם אינו מצוין בלוחות השנה הרשמיים של המדינה, אינו מוזכר בכנסת ובבתי הספר?

לפני שלושה חודשים פרסם משרד הביטחון עדויות ופרוטוקולים מחרידים על מה שנעשה בכפר קאסם לפני 66 שנים. "מוטב שיהיו כמה שיותר הרוגים, כך שיהיה שקט באזור", אמר המפקד לחייליו. התוצאה: 49 בני אדם נורו למוות. גברים, נשים וילדים, ועשרות פצועים שהעמידו פני מתים וניצלו.

רוב הפלסטינים אזרחי המדינה לא הופתעו לקרוא את העדויות. האירוע צרוב בזיכרון של כל פלסטיני. במשך שנים רבות שמענו מאות עדויות מהניצולים ותושבי המקום, דרך התקשורת הערבית ובסרטים דוקומנטריים רבים.

כולם סיפרו על ה-29 בחודש אוקטובר של שנת 1956 שבה האוכלוסייה הערבית בישראל הייתה תחת משטר צבאי. בהרבה יישובים ערביים היה עוצר החל מהשעה תשע בערב. באותו יום וללא הודעה מוקדמת, העוצר בכפר קאסם הוקדם בארבע שעות. רובם הגדול של בני הכפר שהו כבר בעבודה מחוץ לכפר ולא יכלו לדעת. כשהם חזרו לביתם, הצבא ראה אותם כמי שהפרו את העוצר. הם נעצרו ונורו למוות.

אך בין אם אנחנו מכירים בכך ובין אם לא, האירוע הפך לסמל ישראלי.

המונח "פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה" שטבע השופט בנימין הלוי, בפסק הדין במשפטם של מבצעי הטבח, הינו תולדה של מעשה הזוועה שהתרחש באותו יום באוקטובר 1956.

דווקא בימים אלה, אנחנו חייבים לציין אותו. בימים של הסתה פרועה כלפי האזרחים הערבים, של איומים בנכבה שנייה, בטרנספר (סליחה, "משרד לעידוד הגירה"), של איבה וניכור – אנחנו חייבים לזכור.

לזכור לאיזה תהומות איומים השנאה הזו יכולה להביא אותנו. לזכור שלשני העמים שחיים פה במדינה – היהודי והפלסטיני – יש זיכרונות קשים, מדממים, מעוררי פלצות ופחד.

לזכור שמגיע לנו טוב יותר. יום השנה לטבח כפר קאסם מזכיר לנו שכולנו בני המקום, ואף אחד לא הולך לשום מקום.

לא פעם ניסו חברי כנסת לאורך השנים להכיר בטבח דרך החקיקה. האחרונה הייתה בשנה שעברה, שלאחר דיון אמוציונלי מאוד, מליאת הכנסת דחתה בקריאה טרומית את הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר קאסם, של חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, איימן עודה ועופר כסיף. 12 חברי כנסת תמכו בהצעה מול 93 שהתנגדו. ומה בכלל הוצע? לקבוע כי ממשלת ישראל תכיר באחריותה לטבח בכפר קאסם, האירוע יהיה חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר וכי אוצר המדינה יתקצב את העמותה להנצחת זכר קורבנות הטבח. 93 חברי כנסת התנגדו להכרה בכאב ובטראומה של אחד מכל חמישה אזרחים במדינה.

האזרחים הפלסטינים מחכים להכרה אמיתית. הדרך לחברה משותפת עוברת בהכרה בפצעים ובטראומות אלה של אלה. ללא הכרה בכאב הפצע לא יגליד. וללא תזכורת קבועה לזוועות העבר – האיומים בנכבה שנייה עוד עלולים להמשיך, לחפור בפצעים ולחסום עוד ועוד את הדרך לשותפות, שוויון ודמוקרטיה.

הגיע הזמן להכרה רשמית בטבח, להכניס את נושא הטבח לתכנית הלימודים הממלכתית וללוח השנה הרשמי של המדינה, ובאותו היום, מדי שנה, על המדינה לערוך את הטקס הממלכתי לציון הטבח בכפר קאסם.