שנה למסלול בטוח

שימוש בנשק חם, קטטות המוניות, סחיטות דמי חסות ותופעות אלימות ופשיעה אחרות רבות הפכו לשגרת חייהם של האזרחיות והאזרחים הפלסטינים במדינה. תופעה זו הפכה לחלק אינטגרלי מחיי היומיום בחברה הערבית, וצמחה למימדי ענק מדאיגים. מדינת ישראל חייבת לפתור את הבעיה הזו, לא רק כי חיי הערבים אינם הפקר, אלא גם כי התופעה מכרסמת ביסודות שעליה נשענת המדינה כולה.

השר עמר בר-לב פרסם בעמוד הפייסבוק שלו סקירה רחבה של פעולות משרדו כנגד התופעה, ולנו, בתור מי שעוסקים רבות בנושא, חשוב להעמיד את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר.

מבצע "מסלול בטוח", שיצא לדרך לפני שנה במטרה לטפל בפשיעה החמורה בחברה הערבית, הוא התחלה טובה. בשנה החולפת ראינו ניצנים של שינוי בשטח, וחשנו בשינוי של ממש באופן שבו המשרד האמון על הסוגיה תופס אותה ואת חשיבותה. אבל הדרך עוד ארוכה כדי שכולנו, ובמיוחד האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל, נוכל לנהל את חיינו בביטחון.

המשטרה צריכה להמשיך את פעולתה ביתר שאת: להקים תחנות משטרה בישובים ערביים, לטפל במקרי הרג במלוא החומרה כולל פענוחים, לרדוף את ארגוני הפשיעה עד חורמה, לתפוס את כלי הנשק הלא חוקיים, להביא בלשים דוברי ערבית וליישם את תכנית 549 עד תום.

אנחנו ביוזמות אברהם מנהלים מעקב אחרי התופעה, גורמי העומק שלה, המופעים השונים שלה ופעילות המשטרה בנושא. ובעוד שאנחנו – והמשרד לביטחון פנים בעצמו – מודדים את הנעשה בישראל עצמה, עבור האזרחים הפלסטינים, הדברים נראים קצת אחרת וחשוב גם להבין את נקודת המבט שלהם. עבורם, המשטרה היא בעלת תפקיד כפול: השוטרים שאמורים לתת להם שירותי שיטור הוגנים ושוויוניים בתוך היישובים שלהם, אלה שאמורים להגן עליהם, ממלאים תפקיד נוסף של אכיפה ביטחונית בפעילות המשטרה בירושלים המזרחית.

הפנים הביטחוניות של המשטרה, בצירוף ההזנחה השיטורית לאורך שנים, הולידו חוסר אמון קשה מצד האוכלוסייה הערבית. משטרת ישראל תתקשה מאוד לזכות באמון הציבור הערבי, גם אם היא תגביר את פענוחי מקרה הרצח ותצמצם את פעילות ארגוני הפשיעה, כל עוד היא חושבת ומתפקדת כזרוע ביטחונית הממשיכה את הכיבוש בשטחים ובירושלים המזרחית.

כלומר, צעד משמעותי בדרך להפוך את המשטרה לאפקטיבית ביותר מול האלימות והפשיעה המכרסמת בנו מבפנים, הוא לאזרח לחלוטין את פעילותה. על המשטרה לחדול מעיסוק בתחזוקת הכיבוש, וכך אולי השוטרים יוכלו לראות את האזרחים הפלסטינים כאזרחים מלאים, שווים וראויים להגנה וכבוד.

ובכל זאת, תכנית מסלול בטוח בפרט ופעילות המשרד לביטחון פנים בכלל הם רק אפיק אחד, חשוב מאוד אומנם, אבל כזה שלא יצליח לפתור את הבעיה לבדו. הוא חייב אמנם לעמוד בראש המאבק בתופעת האלימות והפשיעה, אבל ללא טיפול ראוי בגורמי העומק לתופעה, לא נראה את סופה.

טיפול כזה, עמוק ויסודי, חייב לכלול את כל משרדי הממשלה: על משרד האוצר מוטלת האחריות לטיפול בפשיעה כלכלית ברשות המסים והנגשת שירותי הון במשרד האוצר ומול הבנקים, על משרד החינוך להפעיל תכניות נגד אלימות בחינוך הפורמלי, תכניות לטיפול בצעירים חסרי מעש בחינוך הבלתי פורמלי, ורתימת צוותי החינוך למאבק באלימות והפשיעה בעזרת מתן כלים וגיבוי, על משרד הרווחה להוסיף תקנים לעו״סים דוברי ערבית והנגשת שירותי המשרד לציבור הערבי, להרחיב את שירותי השיקום לאסירים בקהילה. על משרד הפנים לטפל בתשתיות ותכנון עירוני ביישובים הערביים ולתמוך ברשויות המקומיות בעבודתן זו, על משרד המשפטים יש להעביר השתלמויות לצוותי המשפט כדי שיכירו את אופי הפשיעה הייחודי הזה, וכן לוודא שיש להם כלים להחמרת ענישה. וגם חברי הכנסת עצמם צריכים להתגייס לנושא, ולהעביר את החקיקה הדרושה על-מנת לטפל בסוגי הפשיעה השונים שהפכו נפוצים במסגרת התופעה, כמו דמי חסות.

זהו פרויקט לאומי בסדר גדול דרמטי. על המדינה להציב אותו בראש סדר העדיפויות הלאומי, לצד ענייני הביטחון הלאומי, משבר האקלים והיציבות הכלכלית.

לכך מצטרפים גם המאמצים הדרושים מצד מנהיגי הציבור הערבי – ראשי רשויות, מנהיגי דת, אנשי חינוך, מובילי דעת קהל והורים – אשר חייבים כולם לעמוד איתן בהבעת עמדה נחרצת וברורה כנגד התופעה. התנגדות כזו יכולה להגיע רק ממקום של כוח, ולכן על המדינה לספק לציבור הערבי ולעומדים בראשו את כל הכלים הדרושים על-מנת לתת ולקבל מענים הולמים לאותם פערים, שארגוני הפשיעה ממלאים כעת.