כנסת ישראל. צילום: יוסי זמיר / שתיל סטוק
ד"ר ת'אבת אבו ראס ואמנון בארי-סוליציאנו
בזמן שציבור הבוחרים היהודי ניגש לסבב נוסף של הויכוח "ביבי – כן או לא", אזרחי ישראל הפלסטינים מוטרדים מעניין אחר: ממשלת בנט-לפיד, שאמנם נקטה בכמה צעדים על מנת להרגיע את המצב ולמנוע את הישנותם של אירועי מאי 2021, הפקירה את הרחוב לטובת קבוצות פשיסטיות ימניות הולכות וגדלות, שלא בחלו בשום אמצעי להחרפת המצב במטרה להפיל את הממשלה. בסופו של דבר תנועות אלה הצליחו והן כבר מכתירות את נתניהו כראש הממשלה הבא.
אז בעת שרוב הציבור היהודי מתלבט בין מרכז-ימין לימין קיצוני, הציבור הערבי כבר מרגיש את נחת זרועה של ההסתה היומיומית כנגדו. כבר ברור שקמפיין הבחירות של הימין ונתניהו בראשו, ייעשה על גבו של הציבור הערבי. את נקודת הקצה סימנו כבר כמה פוליטיקאים מהימין, שאיימו לחולל נכבה שניה. שערו בנפשכם שפוליטיקאים גרמנים יחזרו לדבר על הצורך לפתור את "הבעיה היהודית" בגרמניה – כך זה נשמע באוזן פלסטינית. נתניהו שרק אתמול קיים מגעים קואליציוניים עם ראשי התנועה האיסלמית, היום כבר מכנה אותה אנטישמית.
צילום מסך מתוך הטוויטר של בנימין נתניהו
השיח הפשיסטי המאיים על המיעוט הערבי-הפלסטיני נהפך, לאט לאט, למדיניות רשמית: מול האזרחים הערבים, הממשלה מקדמת מדיניות אגרסיבית כנגד הפלסטינים ע"י הצבא והמשטרה בירושלים בכלל ובאלאקצא בפרט, שהגיעו לשיא בהתנהגותה הברוטלית של המשטרה בהלווייתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה; נבחרי ציבור מן האופוזיציה מכנים את חברי הכנסת הערבים "תומכי טרור"; וחלקים נרחבים בתקשורת מובילים שיח מיליטריסטי שדורש "הרתעה" ומסמן את אזרחי ישראל הערבים כאויב. הסתה זו הפכה שקופה עבור מרבית היהודים בישראל. השיח הציבורי הזה עובד פעמיים: אחת, הוא מונע שותפות פוליטית עתידית עם המפלגות הערביות ושתיים, הוא מחזק את הלגיטימציה של הימין הפשיסטי בישראל.
גם מול הפלסטינים בשטחים, שהפלסטינים אזרחי המדינה הם אחיהם, החריפה המדיניות הממשלתית. אלימות המתנחלים משתוללת בחסות הצבא; הבנייה בשטחים הכבושים המשיכה ביתר שאת; והקיפאון במשא ומתן המדיני המשיך חרף עלייתה של "ממשלת השינוי". בתודעה היהודית של 2022, הכיבוש – על הפרת זכויות האדם הסיטונית בו – לא קיים; הקו הירוק מחוק; המתנחלים על תפיסותיהם מתרחבים גם לישראל גופא. הם מקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, שהם התנחלויות לכל דבר, בברכת ראשי הערים הללו שבמקום לראות את טובת כלל תושביהם, שבויים בתחושת שליחות לייהוד הערים הללו.
במרחב הציבורי היהודי מדברים על הנפת דגל פלסטין בקמפוסים של אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן גוריון כאילו זו בעיה. אבל הבעיה היא בהתכחשות לקיומו של הלאום הפלסטיני בישראל. על מידת האבסורד של ההדחקה הזו יעידו התופעות של הורדה בכוח של דגלי פלסטין אפילו בכפרים פלסטינים בשטחים, בחסות הצבא.
יותר מכל קשה לעיכול היא התנהגות הנתח החברתי המכונה כאן "מרכז-שמאל". חושבים שבן גביר וסמוטריץ' הם הבעיה? תחשבו מחדש: שתיקת המרכז-שמאל היא הדרמה הגדולה כאן. שתיקה שמכשירה את השרץ.
איתמר בן גביר בצעדת הדגלים. צילום: יוסי זמיר / שתיל סטוק
עבור הפלסטינים אזרחי המדינה כל אלו מעידים שהשעה היא שעת חרום. צריך להבין שהבעיה רחבה בהרבה, שכן לגזענות יש טבע מתפשט: היא מופנית לעוד ועוד ציבורים. מי שמתרגל אליה, סופו שהיא תופנה גם אליו.
זוהי קריאת השכמה לכוחות הדמוקרטיים בחברה הישראלית, יהודים וערבים: עלינו לבנות חזית כנגד הימין הקיצוני. חשוב לחנך את הצעירים שישנם שני עמים המולדת הזו. חשוב להפנים שיש עם פלסטיני שגם לו יש גאווה לאומית, בדיוק כמו ליהודים. במקביל, חשוב לבנות סולידריות על בסיס אזרחי, המגשרת מעל הבדלים של דת ולאום, כדי לחזק את היסודות הדמוקרטיים הרעועים ממילא של המדינה.
רובם של אזרחי ישראל התרגלו לעליונות ולפריווילגיות שאפשרה להם המדינה והם לא ששים לוותר עליהם. אפשר להבין את זה, אבל אסור לקבל זאת. החברה הפלסטינית בישראל מתחזקת והאזרחים הערבים משתלבים בכל תחום מתחומי החיים. הם תובעים שוויון זכויות והזדמנויות, גאווה לאומית וסיום הכיבוש בשטחים. אסור להשאירם לבד במאבק הזה. אם לא תהיה פה דמוקרטיה לכולם, לא תהיה פה דמוקרטיה לאף אחד.
