בני נוער וצעירים מעורבים בשיעור גבוה מאד באירועי אלימות בחברה הערבית – אבל מה שקורה בשטח כדי למנוע את התופעה מקבל ציון מספיק בקושי.
מחקר מדיניות חדש שפרסמנו מספק תמונת מצב של בני הנוער בחברה הערבית, בדגש על מעורבות בתופעת האלימות, ובודק מה עושה מערכת החינוך כדי להתמודד עם זה. סקרנו שורה של מחקרים בנושא וגם בדקנו את התוכניות שעוסקות במיגור אלימות מתוך מאגר התכניות הבית ספריות של משרד החינוך. הדו"ח חושף, שיש מעט מאד תכניות ייעודיות לטיפול בכך, וגרוע מזה – לא נעשים כיום מאמצים לדאוג שבכל בתי הספר במערכת החינוך הערבית יתקיימו התערבויות אפקטיביות שיפחיתו אלימות בקרב בני נוער:
* למשרד החינוך יש תכניות ספורות מטעמו שעוסקות במיגור האלימות, ורוב התוכניות הפועלות היום הן תכניות חיצוניות המופעלות על ידי גורמים אחרים, שלא עברו תהליך מסודר של הערכה ועמידה ביעדים.
* קיימות רק 19 תכניות חיצוניות המיועדות מיועדות למגזר הערבי או הבדואי, וליבת עיסוקן היא נושאים הקשורים לאלימות, כגון: שליטה עצמית, ויסות רגשות, קבלת האחר, גישור ופתרון סכסוכים, או התמודדות נכונה בתור קרבן אלימות. 30 תכניות נוספות המיועדות למגזר הערבי/בדואי נושא האלימות עולה (למשל, יש שיעור אחד שעוסק בכך), אך אין זו ליבת עיסוקן.
* כלל לא ברור מה ההיקף בפועל של פעילות תכניות אלה בחברה הערבית, וכן האם התכניות שמוגדרות כמיועדות לחברה הערבית, מותאמות לחברה הערבית מבחינת תרבות ואפילו שפה.
* העובדה שאין גוף שאחראי על הנושא, דואג לקיומן של תכניות מתאימות, בוחן ומעריך אותן, ומוודא שהן מיושמות בהיקף רחב, מראה כי אין מספיק התייחסות לכך שבעיה זו הינה צורך דוחק בעבור החברה הערבית.
שיעורי האלימות והפשיעה בחברה הערבית מרקיעים שחקים, כאשר רבים ממבצעי הפשעים הם צעירים שאך יצאו ממערכת החינוך הישראלית. יש חשיבות רבה ביצירת התערבות מוצלחת בגילאים אלה, כאשר רוב הצעירים הערבים עדיין משתייכים למסגרת בפיקוח המדינה, על מנת למנוע התנהגות אלימה באופן ישיר אך גם כדי למנוע מראש את הגעתם למצב של חוסר מעש והתנהגות אלימה או לגיוסם לארגוני פשע בהמשך חייהם. אך ממחקר המדיניות שלנו עולה בבירור שמשרד החינוך לא נותן את המענה הדרוש לכך.
המדינה יכולה וצריכה להשתמש הרבה יותר במסגרת בתי הספר במאבק באלימות והפשיעה בחברה הערבית. יש לשקול מינוי גורם שירכז את המאבק במסגרת הבית ספרית, אולי כחלק מהמערך הכולל למאבק באלימות בחברה הערבית. במקום להציע כמות לא ברורה של תכניות חיצוניות קטנות, יש להציע תכנית המשכית ורחבה מטעם המדינה, הפועלת כבר מגילאים קטנים. כמובן שהתכנית צריכה להיבנות בשיתוף גורמים בחברה הערבית ולהיות מותאמת ומתורגמת. בנוסף, התכניות צריכות לעבור תהליך הערכה מלווה שיבחן את השפעתן, ואפשר להביא ולהתאים תכניות מוצלחות מחו״ל. לא ייתכן שמאבק חשוב זה יופרט וייעשה באמצעות גורמים שונים שאינם המדינה – הגיע הזמן שמשרד החינוך ייקח אחריות על חינוך נגד אלימות בחברה הערבית.
לחצ/י כאן לקריאת הסקירה המלאה.
לחצ/י כאן לקריאת הכתבה שהתפרסה על כך באתר "המקום הכי חם בגיהנום"
