نبني مستقبلا مشتركا للمواطنين العرب واليهود في اسرائيل
בונים חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל
Building a Shared Society for Jews and Arabs in Israel
תרומה تبرع

ברוכים הבאים ליוזמות אברהם

יוזמות אברהם (ע״ר) היא ארגון יהודי-ערבי לשינוי חברתי ולקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים אזרחי ישראל, למען חברה משגשגת, בטוחה וצודקת. הארגון פועל לממש את ההבטחה שנכללה במגילת העצמאות ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" ולהשתית "אזרחות מלאה ושווה" ליהודים ולערבים במדינה שהיא ביתו הלאומי של העם היהודי וביתם של אזרחיה הערבים, וזאת לצד מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.

مبادرات إبراهيم هي منظمة يهودية عربية للتغيير الاجتماعي وتعزز التكامل والمساواة بين اليهود والمواطنين العرب في إسرائيل ، من أجل مجتمع مزدهر وآمن وعادل. تعمل المنظمة على الوفاء بالوعد الوارد في إعلان الاستقلال "بالمساواة الكاملة في الحقوق الاجتماعية والسياسية لجميع مواطنيها بغض النظر عن الدين والعرق والجنس" وإنشاء "مواطنة كاملة ومتساوية" لليهود والعرب في الدولة التي هي الموطن الوطني للشعب اليهودي وموطن مواطنيها العرب، إلى جانب الدولة الفلسطينية التي ستقام بالسلام الى جانب دولة إسرائيل.

 

ימאים ואסירים כן, בדואים לא / מאמר דעה של ת'אבת אבו ראס ואמנון בארי סוליציאנו, מנכ״לים שותפים, "יוזמות אברהם״ / פורסם ב-27.1.20 בהארץ 

מדינת ישראל יודעת היטב כיצד להנגיש את הקלפיות לאזרחיה כדי שכולם יוכלו להשתתף בהליך הדמוקרטי — החל ב"קולות הימאים", המצביעים בלב ים, המשך בחיילים המצביעים בבסיסים והחולים בבתי החולים, וכלה באסירים במתקני הכליאה. איש מהם אינו מצביע ביישוב שהוגדר יישוב מגוריו, אלא מצביע במעטפות כפולות. רק כאשר מדובר בבדואים בנגב, פתאום עולה התירוץ של מעמד היישוב שהם גרים בו ומשמש סיבה ראויה להימנע מהצבת קלפיות במקום. מתוך כך תושבי הכפרים הלא מוכרים נאלצים לנסוע עשרות קילומטרים, רובם בדרכי עפר, כדי לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע.

לפי נתוני משרד הפנים, כ–260 אלף בדואים חיים בנגב, וכ–82 אלף מהם אינם רשומים אף באחת מתשע הרשויות המקומיות הערביות בנגב. הם נשלחים להצביע בשבע העיירות או בכפרי המועצות האזוריות אל קסום ונוה־מדבר בקלפיות נפרדות, המכונות "קלפיות שבטיות".

לשם המחשה, תושבי הכפר עבדה, הסמוך לשדה בוקר, אמורים לנסוע 55 ק"מ בכל כיוון, כדי להצביע בקלפי שהם רשומים בה, בשגב שלום שליד באר שבע. העדר תחבורה ציבורית סבירה ונדירותם של כלי רכב פרטיים מחמירים כמובן את המצב. התוצאה אינה מתקבלת על הדעת במדינה דמוקרטית: עשרות אלפי בדואים בעלי זכות הצבעה פשוט אינם מממשים את זכותם/חובתם הדמוקרטית, בשל המרחק וקשיי הנגישות.

לא תמיד זה היה המצב. בעבר איפשרה המדינה לבדואים להצביע ביישוביהם, בלי קשר למעמד היישוב. דוגמה אקטואלית וכואבת במיוחד היא המקרה של הכפר אל־עראקיב שמצפון לבאר שבע. תושבי הכפר, שהמדינה איננה מכירה בו כיום, ושנהרס בשנים האחרונות פעם אחר פעם, הצביעו לכנסת הראשונה באוקטובר 1949 — בכפר הזה ממש.

כך היה עד אמצע שנות ה–80: תושבי הכפרים הלא־מוכרים הצביעו בכפריהם. שינוי המדיניות נבע מהרצון להפעיל לחץ על התושבים, כדי שינטשו את כפריהם ויעברו לעיירות הבדואיות. המקרה הבולט ביותר הוא המקרה של הכפר ואדי אל־נעם (מדרום לבאר שבע). תושביו הצביעו בו מאז קום מדינה, אולם עם הקמת העיירה שגב שלום ב–1985, הם התבקשו לעבור אליה. משסירבו, הודיעה להם המדינה שמעכשיו יוכלו להצביע רק בשגב שלום. 7,000 בעלי זכות בחירה יש כיום בוואדי אל־נעם, והמדינה מתמידה בסירובה.

למעשה, רוב האזרחים בני "מטה אל־עזאזמה", על שבטיו החיים ביישובים שלאורך כביש 40 בין באר שבע לשדה בוקר, נדרשים להצביע בשגב שלום. אם כל כך חשובה למדינה ההצבעה ביישובים מוכרים, מדוע אין היא מאפשרת לאלפי בעלי זכות הצבעה הרשומים בתור תושבי "פזורת ביר הדאג'" להצביע ביישוב ביר הדאג', שכבר זכה להכרה, והם נדרשים לנסוע 40 קילומטרים לשגב שלום? לחלופין, מדוע לא יורשו להצביע בקיבוץ רביבים הסמוך?

בעקבות המצב הזה, פלח האוכלוסייה ששיעור המצביעים מקרבו הוא הנמוך ביותר הוא תושבי הכפרים הלא־מוכרים. כך למשל בבחירות 2015, כשעמד שיעור ההצבעה בקרב כלל הערבים בישראל על 63.5%, בקלפיות השבטיות הוא עמד רק על 34.2%. באפריל 2019, כשהיה שיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים 49%, שיעור ההצבעה של תושבי הכפרים הלא מוכרים היה כמחצית: 25.8%. באותן בחירות עמד שיעור המצביעים בקלפיות השבטיות של אבו־רביעה, אבו־ג'ויעד, אל־אטרש, תרבין, אלאסד, אבו־עבדון ואל־עטאונה על 20%.

הירתמות אזרחית לסייע בהסעות לקלפי, ובייחוד שילובו של סעיד אל־חרומי, בן שבט אל־עזאזמה, ברשימה המשותפת, תרמה להעלאת שיעור ההצבעה בכפרים הלא־מוכרים בבחירות האחרונות ל–42%, נתון שהוא עדיין נמוך בכ–18% מממוצע ההצבעה הארצי בקרב הערבים.

בתשובה לפניות שהוגשו בעניין זה, ועדת הבחירות המרכזית טענה כי חוק הבחירות מחייב הצבת קלפיות במוסדות ציבור בלבד. אבל אם אונייה, בסיס צבאי ובית חולים עונים על ההגדרה הזאת — זה הזמן המתאים לספר לוועדת הבחירות המרכזית, שביישובים הלא־מוכרים פועלים מרפאות ובתי ספר.

יש לשים קץ למצב האבסורדי הזה, ומיד. אין שום קשר בין מעמדו של יישוב כזה או אחר ובין זכותם היסודית של אזרחי המדינה להצביע. המדינה איננה יכולה להתבצר בסירובה, המונע מהרצון למרר את חייהם של תושבי היישובים שהיא איננה חפצה להכיר בהם. לקראת הבחירות הקרובות עליה להציב קלפיות בכל יישוב בנגב בלי לקשר למעמדו, לאפשר לכולם להצביע ובכך לממש את אזרחותם ואת זכותם הבסיסית להשתתף בדמוקרטיה הישראלית.

 

עוד בנושא זה

Silence is Golden