אוגוסט 2016
שידור גמר היורו החודש עורר דיון סוער ברשתות החברתיות שבתורו זלג גם לכלי התקשורת הקלאסיים. אולם, הדיון לא עסק במשחק עצמו – אלא דווקא בפרסומת ששודרה ב"ברייק הזהב" שבמהלכו.
ועל מה התעוררה הסערה? על כך שבזמן צפיית השיא בערוץ 2, מדורת השבט הטלוויזיונית של ישראל, שודרה פרסומת למשביר לצרכן, שכולה בשפה הערבית. כוכבת הפרסומת היתה רנין בשאראת, סטנדאפיסטית ערבייה, שמציגה דמות מוכרת היטב בציבור הערבי. זו היתה פרסומת, שבלי להתבלבל ובלי להתנצל, פנתה לצופים הערבים של ערוץ 2.
20% מהאזרחים בישראל הם ערבים. אך הייצוג שלהם ושל שפתם בכלי תקשורת – בתוכניות האקטואליה, בתוכניות דוקומנטריות או בסדרות דרמה וקומדיה – מזערי. דמותם מוצגת לעתים קרובות בהקשר שלילי או בצורה חד-ממדית. למעט תוכניות הריאליטי, שמקפידות על השתתפות של ערבי או ערבייה בתוכנית, בעיקר מסיבות מסחריות, והסדרה "עבודה ערבית" שהיתה מבריקה וחד־פעמית מספיק כדי לשבור את המחסומים התודעתיים (וגם שם התבקשו היוצרים בתחילת הדרך שלא לעבור את רף ה-50% ערבית בפרק) – הייצוג הערבי על המסך נותר דל ומועט. במצב כזה, לא פלא שהצופים היהודים לא מבינים מאיפה נחתה הערבית על המסך שלהם.
כדי לשנות את המציאות הזאת צריך לנרמל את הערבית ואת האזרחים הערבים על המסך. ניתן לעשות זאת על ידי שידור פרסומות בערבית בתקשורת המרכזית, יצירת סדרות דוקומנטריות על החברה הערבית לצד סדרות דרמה וקומדיה עם דמויות ערביות מובילות. כמו כן, רצוי לשלב מומחים ערבים בתוכניות האקטואליה ולסקר באופן נרחב יותר את הנעשה בחברה הערבית בישראל ולהציג את זווית הראייה הייחודית שלה בנוגע לסוגיות שעל סדר היום הציבורי, כמו משבר הדיור, עמלות הבנקים ועובדי הקבלן.
מיזם התקשורת ביוזמות קרן אברהם מוביל בימים אלה פרויקט שמטרתו להביא את החברה הערבית, את האזרחים הערבים ואת שפתם למקום מרכזי יותר בנוף התקשורת הישראלי. באחרונה נחלנו הצלחה בצירוף מגוון כלי תקשורת ליוזמה שלנו לפרסם את שעות כניסת ויציאת צום הרמדאן.
לקריאת טור הדעה המלא בדה מרקר
