מסאא אלחיר ללג'מיע/ ערב טוב לכולם
אני, ת'אבת אבו ראס, תושב העיר קלנסואה שבמשולש, אזרח ישראלי בן לעם הפלסטיני, ישראלי ופלסטיני.
בשם שתי הזהויות האלה אני מדבר אתכם היום. מתוך ההכרה שהן לא שוללות אחת את השנייה. כישראלי אני דורש אזרחות משותפת ושוויונית, כפלסטיני אני מבקש את סיום הכיבוש של בני עמי, החיים ללא זכויות בשטחים תחת שלטונה של המדינה שלי. זה אינטרס עליון לכולנו.
אני לא מתיימר לייצג כאן היום את כלל בני החברה הערבית בישראל, אבל כן את הרוב. והרוב הם אזרחים שביחד עם היותם קבוצה של מיעוט לאומי, הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, אותה הם רוצים לראות בטוחה, משגשגת וצודקת. אף אחד לא צריך להיות מופתע. רובנו המוחלט הם כאלה. למרות שיש מי שמנסים להשחיר את דמותנו. אני מאמין שבדברי אני מייצג גם עשרות אלפי יהודים החושבים כמוני.
מורשתו של יצחק רבין, זכרו לברכה, היא מורשת מורכבת לגבינו, אזרחי ישראל הערבים-הפלסטינים. רוב חייו של רבין הוקדשו לבטחון ישראל, הן כאיש צבא והן כמדינאי. אבל ברגע האמת הוא ידע לקבל החלטות קשות והכיר באש"ף ופתח במו"מ לשלום.
ואולי חשוב מכך, רבין לגבינו היה בעיקר "חלוץ האזרחות המשותפת". רבין היה מי שנתן לגיטימציה לשותפות עם האזרחים הערבים ועם קולם בכנסת. הוא הסתמך על קולות הערבים ולא התבייש בכך. אזרח הוא אזרח הוא אמר, וגם עשה.
עד לכהונתו לא היה כדבר הזה. לדאבון הלב – גם לאחריה לא. "פשעו הגדול", במרכאות כפולות ומכופלות, היה לא רק הבנת הצורך בעליה על דרך השלום אשר תוביל להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, אלא גם העובדה שראה את האזרחים הערבים ככשרים ולגיטימיים.
הרצח הנפשע של רבין כוון בדיוק נגד שתי המטרות האלה: נגד סיום הכיבוש ונגד השותפות השוויניות בין יהודים וערבים בתוך ישראל ובארץ כולה.
הרצח של רבין, ועצירת תהליך השלום שבאה בעקבותיו, קטעו בעבורנו, המיעוט הערבי-פלסטיני בתוך ישראל, את התקווה ליישב את הקונפליקט בין מדינתנו לבין עמנו. שמו מכשול אדיר במסלול שלנו להשתלבות מלאה בחברה הישראלית.
מבחינה זו, האבדן שחווינו היה ועודנו עצום.
למרות הכל, ההשתלבות של בנות ובני החברה הערבית נמשכת ומתגברת. יותר צעירות וצעירים ערבים מוצאים את מקומם באקדמיה ובתעסוקה. זה טוב להם וטוב למדינה. לצד זאת, למרבה הצער, גלי גזענות שוטפים את הארץ ופוגעים במרקם היחסים ובאפשרות של בנית חברה משותפת במדינה.
כאזרח המדינה אני מודאג ועצוב שלפעמים המנהיגים הפוליטיים, במקום לקדם שיח של הכלה ושותפות, מובילים בעצמם תעמולה של פחד, שנאה וגזענות נגד האזרחים הערבים. גם החקיקה שמצמצמת את המרחב הדמוקרטי במדינה פוגעת קודם כל בחברה הערבית, שעדיין מתמודדת עם חוסר שוויון ואפליה, ערב השנה השבעים למדינת ישראל.
אני קורא מעל במה זו לא לפגוע במעמדה של השפה הערבית, כשפה רשמית במדינה. הארץ הזו מדברת שתי שפות ולא אחת ).
اطالب بعدم المس بمكانة اللغة العربية, كلغة رسمية في الدولة. هذه البلاد تتكلم بلغتين وليست واحده
מבטם של מיליון וחצי האזרחים הערבים מכוון לכיכר הזו הערב בשאלה אחת גדולה: האם יש בחברה היהודית אומץ ונכונות להמשיך את דרכו של רבין לשלום? האם יש הבנה שחיים כאן שני עמים, לא עם אחד, אלא שני עמים ששייכים לארץ הזו, וחייבים לחלוק אותה לטובת כולם?
האם אתם פרטנר לשלום ושוויון?? האם אתם פרטנר לתקווה משותפת ? בארץ לכווולם??
דוגמאות לאזכורים בתקשורת:
