28.12.17
מקרב קרבנות מעשי הרצח בישראל, עומד חלקם של האזרחים הערבים על 60% בקרוב, כלומר פי 3 (!) משיעורם באוכלוסייה. השנה לבדה, קיפחו את חייהם 70 אזרחים ואלפים רבים ניזוקו בגוף וברכוש.
האלימות בחברה הערבית, המגיעה לממדים של מגפה חברתית, מקיפה כמעט את כל תחומי הפשיעה: הלוואות בשוק האפור; דמי חסות, סחר בנשק ובסמים, אלימות במשפחה ורצח נשים, סכסוכי שכנים, יריבויות בין משפחות ונקמות דם, אלימות נגד נבחרי ציבור, תגרות רחוב וונדליזם, נהיגה פרועה ועוד.
שלושה גורמים עיקריים אחראים למצב שנוצר: עוני הוא הראשון שבהם. הישובים הערבים מצויים בתחתית המדרג הסוציו-אקונומי והם סובלים מאבטלה גבוהה, מערכות חינוך ורווחה חלשות, תשתיות רעועות, מרכזים קהילתיים מעטים, היעדר של מתקני ספורט, גני משחקים ואפשרויות העשרה ובילוי. בקיצור: כר פורה לחוסר מעש, ונדליזם ואלימות רחוב. הגורם השני הוא היחלשות הסמכות המשפחתית-מסורתית בחברה המצויה בתהליכי מודרניזציה בהם הצעירים שואבים השראה מיוטיוב ופייסבוק. הגורם השלישי והמשמעותי ביותר הוא היעדר משטרה, כולל גם מערים מרכזיות בהן אין כלל תחנות. אם וכאשר מגיעים לשם שוטרים, הם עוסקים במבצעים ממוקדים, ולא מפגינים נוכחות רצופה במרחב הציבורי.
"שיטור החסר" החריף כלפי הערבים נעוץ בכפל התפקידים הבלתי אפשרי של המשטרה כלפיהם, כאשר מחד היא אמונה על שלומם אבל באותה עת היא פועלת מולם כגוף בטחוני. הכפילות הזו, שמונעת מהמשטרה להיות שירותית כלפי הציבור הערבי, מונעת מאותו ציבור לתת בה אמון ולשתף עמה פעולה וכך הפכו היישובים הערבים למערב פרוע ואלים, ללא סמכות, חוק ובטחון אישי.
בדצמבר 2015, החליטה הממשלה על הקצאה חסרת תקדים של כ- 10 מיליארד שקלים, על פני 5 שנים, לפיתוח כלכלי של היישובים הערבים ולראשונה נוצר סיכוי אמתי לשינוי מציאות בישובים הערבים.
אלא שבמציאות, אין סיכוי למצות את הפוטנציאל הגלום בתכנית הזו כל עוד רמות הפשיעה, האלימות ותחושת הביטחון נמצאת בשפל. זאת שכן אלימות ופשיעה הן מתכון בדוק להברחת משקיעים, יזמים, קונים ובליינים.
סקר עמדות שערכה קרן אברהם לפני חודשים אחדים מצא כי למעלה מחמישים אחוזים מבין האזרחים הערבים חיים בתחושה של סכנה ברורה ומיידית ביישוב בו הם מתגוררים וכי באין אחראים לחוק ולסדר, הם מופקרים לגורלם. ביישובים אחדים מגיעה תחושת חוסר הביטחון לשיעורים של יותר מ- 80%.
פגיעתה הקשה של הפשיעה בכלכלה ידועה ומוכחת. דו"ח של המשרד לביטחון פנים משנת 2013 אומד את נזקי הפשיעה בישראל בכ- 16.3 מיליארד ₪ בשנה. הדו"ח מצביע על נזקים ישירים הכוללים הוצאות ביטוח, נזק לרכוש, שירותים רפואיים וכיו"ב. הנזקים העקיפים כוללים ירידה באטרקטיביות והגדלת הסיכון לעסקים, ירידה בתפוקת העובדים, ירידה בכוח צרכני ועוד.
הממשלה שמבינה את הצורך להעלות את תחושת הביטחון ביישובים הערבים, קבלה לפני שנה החלטה להקים 10 תחנות משטרה חדשות ועיבוי תחנות קיימות ביישובים ערבים וכן לגיוס מאות שוטרים, בהם ערבים, שיוצבו ביישובים הערבים וכל זה בסיוע מנהלת חדשה שהוקמה במשטרה, בפיקודו של הניצב הערבי ג'מאל חכרוש.
הקצאת המשאבים לשיטור ביישובים הערבים חשובה אולם אין בה די: המשטרה לא תוכל להילחם בפשיעה ולספק ביטחון לתושבי היישובים הערביים אם לא ישתפו עמה פעולה. אלא שלאחר שנים של חוסר מענה מצד המשטרה לאלימות הפנימית בקרב הערבים, של אצבע קלה על ההדק, של יחס מפלה, גזעני ומבזה, לא מדובר במשימה פשוטה.
עיקר נטל ההוכחה מונח על כתפי המשטרה. עליה לאמץ גישה שירותית, של 'שיטור מיטיב' למען הציבור ולא שיטור מוטה ביטחון התופס את הציבור כאויב. עליה לפענח רציחות ופשעים, לנקות את הרחובות מנשק, להיענות במהירות לקריאות ותלונות, לספק הגנה על חייו ורכושו של האזרח הערבי ולעשות זאת בנחישות ובהוגנות.
האזרחים הערבים, כאשר יאמינו שהמשטרה שמה את ההגנה על ביטחונם וחייהם בראש סדר העדיפויות שלה, יתנו יד לביעור הפשיעה והאלימות מקרבם. אין להם משטרה אחרת וגם הם יודעים, טוב מכולם, ששגשוג כלכלי וחברתי לא יגיע אלא אם כן יושגו חוק וסדר.
הכותבים הם מנהליה השותפים של עמותת "יוזמות קרן אברהם" המפעילה את מיזם 'קהילות בטוחות' להגדלת הביטחון האישי ביישובים הערבים, בין שאר פעולותיה לקידום שוויון וחיים משותפים בין יהודים וערבים בישראל.
לקריאת הטור המלא באתר שיחה מקומית
