18.3.18
האלימות הקשה בחברה הערבית מקבלת ממדים של אסון חברתי שתוצאותיו הקשות כבר מזמן אינן נחלתו של הציבור הערבי לבדו.
מחקר חדש של יחידת המחקר בכנסת, לבקשת ח"כ הכנסת עאידה תומא-סלימן, שבדק את רמת האלימות החמורה בחברה הערבית בשנים 2014-2016, מאשר את חומרת המצב: 64% מבין קרבנות הרצח בישראל הם אזרחים ערבים; ערבים מהווים 57% מכלל החשודים ברצח; 53% מקרבנות נסיון-רצח; מחצית מכלל החשודים בגרימת חבלה גופנית חמורה; שליש מקרבנות תקיפת עובדי ציבור ו- 82% מבין החשודים בנשיאה או אחזקת נשק שלא כדין. כל זאת בעוד שכזכור, ערבים מהווים רק 20% מכלל אזרחי המדינה.
המציאות הקשה העולה מהנתונים היא תולדה של ארבעה גורמים עיקריים: עשורים של תת-שיטור ביישובים הערבים שמקורו בתפיסת המיעוט הערבי כאוייב ולא כלקוח הזכאי לחוק, סדר ביטחון ואיכות חיים; עוני, אבטלה וחוסר מעש בקרב צעירים, השכלה נמוכה ונגישות נמוכה לשירותים; משברים הנובעים מתהליכי מודרניזציה ועיור המכרסמים בסמכות המשפחה והמסורת ומעצימים קונפליקטים בתוך המשפחה, בין שכנים ובקהילה בכלל; ניכור וכעס כלפי החברה והמדינה
אפילו התפתחות חיובית של ייזמות, מסחר ופיתוח כלכלי ביישובים הערבים, מושכת פשיעה מסוג חדש. פעילות זו זקוקה להון ואשראי שאינם זמינים בחברה הערבית, מה שיוצר קרקע פוריה להלוואות בריבית גבוהה, גביית חובות וסחיטת דמי חסות.
ולבסוף, מיגור הפשיעה בערים עבריות (כמו נתניה וגוש דן), מנתב אותה לערים הערביות. בדומה למערכת מזג אויר הנעה מאיזור לחץ גבוה לאיזור לחץ נמוך, מה שהופך את היישובים הערבים ואת השכונות הערביות בערים המעורבות, לחצר האחורית של המדינה.
המשטרה והמשרד לביטחון פנים אולי מבינים כבר את עומק הבעיה, וגם אם מסתמן שיפור כלשהו באיכות השיטור ביישובים הערבים, קצב הערכותם האיטי לא יוכל להדביק את קצב ההידרדרות בשטח.
בנוסף, חשוב להכיר בכך שמשטרה לבדה לעולם לא תצליח למגר את האלימות. זה הזמן להכריז על תכנית כוללת למיגור האלימות שאלו עיקריה:
העדפה מתקנת בתקצוב ותקנים – לאחר הזנחה בת 70 שנה, יש להעדיף מעתה לטובה- בתקציבים ותקנים – את הרשויות הערביות בשירותי משטרה, עיר ללא אלימות, כיבוי אש ומד"א ועוד.
חינוך נגד אלימות – פיתוח והפעלה של תכניות לימודים נגד אלימות, פתרון סכסוכים ונהיגה בטוחה לחטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים.
מענים לחוסר מעש בקרב צעירים – הפחתת הנשירה מלימודים בתיכון; פיתוח אפשרויות לימוד או תעסוקה עם סיום התיכון; פיתוח והפעלת מתקני ספורט, חוגים ופעילות פנאי לצעירים.
הקמת מנגנוני גישור בקהילה – לצורך יישוב סכסוכים בדרכים לא אלימות בעיקר בין בני משפחה, בין משפחות ובין שכנים.
הנגשת שירותי בנקאות, הון ואשראי – פתיחת סניפי בנקים ופיתוח תכניות נוחות להלוואות ומשכנתאות ובמקביל אכיפה נוקשה נגד עברות של הלואות לא חוקיות ודמי חסות.
הקמת פורומים עירוניים לתעדוף משימות ותיאום בין הגופים השונים המטפלים האלימות.
נוכחות משטרתית רצופה – הקמת תחנות משטרה ביישובים הערבים ואיושן בהיקף מלא. נוכחות של שוטרים במרחב הציבורי.
שיטור מיטיב – שיטור מוכוון פיתרונות שכוחו מתבססס על מניעת בעיות ולא טיפול בהן לאחר שנוצרו. שיטור המבוסס על הוגנות, כבוד וקשר בלתי אמצעי עם האזרח.
ניקוי היישובים מנשק – במקביל להענקת ביטחון לאזרחים באמצעות שיטור מועיל, יש לעודד מסירת נשק מרצון ולאחר מכן להגביר את מבצעי האכיפה ותפיסת הנשק.
תכנית מערכתית שכזו חייבת שותפות מלאה, בתכנון ובביצוע, בין משרדי הממשלה לשלטון המקומי. היא תזדקק גם לתמיכתם האקטיבית של מנהיגי הציבור הערבי.
ייחוס האלימות והפשיעה ל"טבע" או ל"מנטליות" ערבית הוא פשטני, לא מועיל ומהווה בעצמו חסם לפתרון של בעיה מורכבת אולם אפשרית לפתרון. הגיע הזמן שהאזרחים הערבים ידעו שחייהם שווי ערך בעיני המדינה כמו אלו של אזרחיה היהודיים.
לקריאת הטור המלא שהתפרסם בדה מרקר
