18.7.18
חוק הלאום שאישרה הכנסת מסמן חציית קו אדום ביחסי הממשלה עם אזרחי המדינה, אותם מחלק החוק לשווים יותר ושווים פחות.
נשיא המדינה היטיב לנסח, כי קיומה של מדינה יהודית ושפתה העברית לא חייב לבטל את זכותם האנושית הבסיסית של אזרחיה הלא יהודים לשוויון מלא תחת החוק. יתרה מכך מעמדה של השפה העברית לא מאוים כהוא זה מהכרה במעמדה של השפה הערבית וחשיבותה לכל אזרחי ישראל.
הסכנה שבמודל חקיקה המתעדף את מרכיביה הלאומיים- יהודים של המדינה על פני אלה הדמוקרטים, הוא בראש ובראשונה הפגיעה המידית בחמישית מהאזרחים הלא יהודים שמעתה זכויותיהם מופחתות על פי חוק.
החידוש האחרון – תת סעיף המאפשר לאזרחים ערבים להתגורר ולרכוש דירות בישובים שיוגדרו כיהודים אולי מספק כדי לעבור את המשוכה המשפטית, אבל במבחן הערכי נוחל החוק כישלון חרוץ. כשהחוק מבטל את קיום כל הסממנים התרבותיים והלאומיים של תושבי הישוב הערבים – ללא מסגדים, ללא בתי ספר, מוסדות השכלה או תרבות ערבים וכיו"ב.
עיקרון השוויון העומד בבסיס חוק כבוד האדם וחירותו ובבסיס ערכי הדמוקרטיה בארץ ובעולם כולו מכתיבים כי על המדינה לאפשר הזדמנויות שוות לכל אזרחיה – ובכלל זה גם חופש פולחן הדת ( המחייב הקמת מסגדים בישובים בהם חיים ערבים), הזדמנויות לחינוך ולהשכלה שווה ( המחייב הקמת בתי ספר ומוסדות חינוך ערבים) ועוד.
לאפשר לאזרח ערבי לרכוש דירה ולחיות בכל מקום בו יכול לרכוש דירה אזרח יהודי זו לא פריבילגיה! זה תנאי בסיסי אם מדינת ישראל מעוניינת להמשיך ולהגדיר את עצמה כדמוקרטית – ורוב אזרחיה, יהודים, ערבים, שמאלנים, ימנים, חילונים ודתיים – עדיין שואפים לכך.
