
המחאה החברתית, שפרצה בשדרות רוטשילד בתל אביב ב-14 ביולי 2011, עוררה חשדות בקרב ישראלים רבים. קבוצות רבות באוכלוסייה סברו שמדובר במחאה של מעמד הביניים היהודי, ושלו בלבד. "אין מכנה משותף בינינו לבין המוחים", הן טענו ואף העלו חשש שכל שיפור במצבו של מעמד הביניים יבוא על חשבונן.
אלא שאט-אט חדרה ההכרה שהמוחים אינם עוד סקטור שמבקש להשיג הטבות לעצמו על חשבון הכלל. שפת המחאה – שפת הצדק החברתי והסולידריות, הזכות לדיור, הזכות לחינוך, הזכות לרווחה – הייתה משותפת למוחים ולחשדנים כאחד. יותר מכך, בפעם הראשונה זה שנים ארוכות נראה היה כי אנשי מעמד הביניים המבוססים יחסית והאינדיבידואליסטים מאמצים חשיבה קולקטיבית ומכילה, שבמובנים רבים הייתה עד אז נחלתם הבלעדית של אלה המייצגים את המוחלשים בחברה.